מונחת בפני בקשתו הנאמן בהסדר הנושים של חברת אמדר לבניין (אילת) בע"מ, ואשר עיקרה נסב אודות סירובה של עיריית אילת לחתום על שטר זיקת הנאה לטובת הציבור על איזור בפרוייקט המשמש למעבר וחניה, ואשר חתימתו הינה תנאי הכרחי להשלמת הפן הרישומי של פרוייקט בניה שניהלה החברה.
מעיון בכתבי הטענות עולה, כי המחלוקת המרכזית נטושה הלכה למעשה בין העיריה לבין רשם המקרקעין המייצג הלכה למעשה את עמדת המדינה, וזאת באשר למיהות הגורם והדרך אשר בה יש לטפל בחתימת שטר זיקת הנאה. לשיטת העירייה, אין כל בסיס חוקי לחייבה לחתום, אלא מדובר בחובה של היזם אשר לכל היותר רשאי לבקש רישום הערת אזהרה כללית לטובת הציבור; לחלופין, הרי שלשיטת העיריה על היזם לפעול בעניין זה מול המדינה ומנהל מקרקעי ישראל, היות והרשות המקומית אינה בעלת הקרקע; מוסיפה העירייה וטוענת, כי אילוצה לחתום על שטר זיקת ההנאה עשוי לחשוף אותה לתביעות עתידיות בשל ארועים שיקרו באותו איזור נשוא הזיקה.
לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.
1. הבעיה המרכזית, אשר ניכרת מעיון בטענות הצדדים בעוד במקורם של דברים, עניינה בפרשנות דין שעניינו רישום זיקת הנאה לטובת הציבור. על-פניו, נועד הדין המחייב חתימה על שטרי זיקת הנאה לטובת הציבור בכדי להגן על האינטרס הציבורי מפני פגיעה על-ידי היזם (ובמקרה זה, חסימת זכות מעבר שלא כדין). אלא מאי? בנסיבות המקרה בפנינו פרשיה כמעט "קפקאית"; בנסיבות המקרה, עולה כי דווקא יזם אשר מעוניין לעמוד בחובה שמטיל עליו הדין ולרשום את זיקת ההנאה כדין, נפל הלכה למעשה "בין הכסאות" של מחלוקת בין שתי רשויות, כאשר כל אחת מהן מפנה אותו אל רעותה. זאת, לאחר שהעירייה לא טרחה במשך תקופה ארוכה להגיב לפניות הנאמן, ולאחר מכן אף הגדילה עשות והעלתה טענות סף שלא למן העניין.
2. לעניין זה יוער, כי המקרה שבפני הינו מקרה מובהק המתאים להידון במסגרת "בקשה למתן הוראות", בהיותו סכסוך משפטי גרידא, ואף כזה שאינו מן הסבוכים; ואשר תוצאתו עשויה להשליך השלכה מהותית על יכולת הנאמן למלא את תפקידו בהצלחה. זאת ואף זאת - תמוה הדבר, שדווקא עיריית אילת, אשר ידעה אף ידעה לפנות לבית משפט זה בבקשה למתן הוראות בתיק חדלות פירעון אחר הנוגע לבעיה במקרקעין המצויים בשטחה, משנה כעת את טעמה, וזאת כמעט בלא הנמקה ראויה, ותוך התעלמות מהפסיקה העדכנית בכל הנוגע לבקשה למתן הוראות וגדרה.
3. לגופם של דברים; במלוא הכבוד הראוי, ספק אם באמתחתה של העירייה נימוק אמיתי המצדיק את התנהלותה - ושמא שלא בכדי ניסתה להשליך יהבה על טענות סף.
זאת ואף זאת; הרי באותו "ויכוח" בין העירייה לבין המדינה (ומנהל מקרקעי ישראל בכלל זה) בדבר קיומה של זיקה אמיתית למקרקעין, הרי שטענותיה של המדינה נראות כמדויקות ומשכנעות יותר.
אכן, העירייה אינה בעלי המקרקעין, השייכים למיזם "פרטי"; אלא שבאותה מידה עצמה, הרי שאף למדינה אין נגיעה ישירה לאותם מקרקעין, וזאת במלוא הכבוד הראוי לרישום ההיסטורי של הקרקע לטובת מנהל מקרקעי ישראל, אף אם קיים כזה. הלכה למעשה, ואף אם עניין לנו בשטח המוחכר לפרק זמן ארוך, הרי ש"הבעלים" במציאות אינו אלא היזם, אשר בונה ומאכלס את הפרויקט, ובכפוף לתשלום המיסים לרשויות השונות, הוא-הוא המפיק ממנו רווח, או לחלופין מוכר אותו או את חלקיו לאחרים. יוצא, כי אם נלך לפי הנחותיה של העירייה, המתייחסת להעדר בעלות או יכולת להפיק רווח מן השטח, הרי היה על היזם לחתום על שטר הזיקה מול עצמו (!), ואין צורך להכביר מילים אודות האבסורד שבמצב דברים שכזה.
4. זאת ואף זאת; מבין שתי הרשויות המנהליות הרלוונטיות, נקל לראות כי הקרובה יותר למקרקעין הינה דווקא העירייה - ולא אך ורק בשל יכולתה לגבות ארנונה שוטפת. הרשות המקומית, היא האחראית לרוב-רובם של סוגי הרגולציה הנוגעות לשימוש השוטף של הציבור - מוטב שטרות הזיקה - באזור; היא האחראית על הדרכים העירוניות ותחזוקן, ועל המגע והעלאת הדרישות, במקרה הצורך, אל מול בעליהם של שטחים פרטיים. יוצא, כי שורת ההיגיון דורשת כי הצד אשר יחתום מול היזם בתור מעין נציג של הציבור מוטב זיקת ההנאה, הינו העירייה, היא ולא אחרת.
יתר על כן; לא מצאתי רבותא בטענת העירייה המנסה, באורח מלאכותי למדי, לאבחן בין שטח "רגיל" המצוי בתחום שיפוטה, לבין שטח אשר נמצאים בו תושבי חוץ רבים. דומה, כי בטיעון זה התהפכו היוצרות אצל העירייה, עד כי החליפה הלכה למעשה בין זהותם של רוכשי הדירות בפרויקט (שיתכן שחלקם תושבי חוץ) לבין הציבור אשר זכאי כי זכות המעבר שלו בשטח הרלוונטי תשמר; דווקא ציבור זה, מטבע הדברים הינו ציבור תושבי העיר - שהרי למען האחרונים, ולא למען רוכשי הדירות, פועלת העירייה בשומרה על זכויות מעבר וזיקות הנאה מן הסוג נשוא הבקשה.
5. לא מצאתי, באותה דרך, טעם רב בניסיונה של העירייה כמעט "לצאת מגדרה" כדי להוכיח, שניתן להשיג את אותה תוצאה באמצעות רישום חד-צדדי של הערת אזהרה. אף אם קיימת אפשרות כזו במימד המשפטי הטהור של דיני הערת אזהרה (קרי, הערת אזהרה שלהבדיל מן המובן הרגיל של מוסד זה, אינה באה להבטיח עסקה עתידית ספציפית במקרקעין, אלא ליצור תחליף לרישום זיקת הנאה), הרי שהמדינה מתנגדת לכך בכל תוקף. לעניין זה, עמדת רשם המקרקעין מדברת בעד עצמה, וחרף העובדה כי לכאורה הוא מותיר את ההחלטה בידי בית המשפט, הרי שהוא רושם במפורש כי לא יותר רישום הערה כזו, ולשיטת המדינה אין לה ממילא כל תוקף או יכולת למלא את יעודה ולאפשר את סיום רישומו של הפרויקט.
יוצא, כי אף אם לא נקבע באורח נחרץ כי דרך זו של שימוש בהערת אזהרה הינו מנוגד לדין ברמה התיאורטית, הרי שאין ב"הפניה" כזו של הנאמן על-ידי העירייה, אלא את אילוצו להסתבך בהתכתשות משפטית אל מול המדינה, אשר עשויה להמשך זמן רב - וזאת בלא כל הצדקה לגופם של דברים. ספק גדול בעיני, האם נכון וראוי כי דווקא היזם - בין אם עסקינן ביזם סולבנטי או נאמן בהקפאת הליכים - הוא זה אשר ראוי כי יאלץ "להתרוצץ" בין הרשויות ולשלם את המחיר מקום בו קיימת מחלוקת סמכויות ביניהן; קל וחומר, מקום בו על-פניו נראה כי הדין פשוט וברור למדי.
6. סוף דבר; הרושם העולה מן הבקשה שבפני, הינו כי עניין לנו ברשות מקומית אשר גמרה אומר להעמיד מכשול ולסרב לבצע פעולה סטנדרטית, אשר כל הצדדים האחרים - לרבות רשם המקרקעין - טוענים כי לא רק שהינה בסמכותה, אלא שאף נהגה כך בעבר. זאת, אגב שתחילה היא מתחמקת ממתן תשובה, ולאחר מכן מנסה כוחה בטענות סף שאין בהן מאומה. כל זאת,
בלא שהוצג בפני ולו נימוק מהותי משכנע אחד בכל הנוגע לטעמה ומניעיה של העיריה
(למצער, ככל שבמניעים כשרים עסקינן).
עיינתי והפכתי בכתבי הטענות, ועולה כי הנימוק היחיד שעולה מתגובת העירייה, הינו חשש כי בעתיד תתבע בעניין המקרקעין. על כך, די אם אעיר כי ספק גדול הוא אם דווקא חתימתה כנציגת הציבור על שטר זיקת הנאה עשויה לייצר נגדה עילה כלשהי אשר לא היתה קיימת קודם לכן. זאת, שהרי כך או אחרת, היזם או מי שיעמוד בנעליו בעתיד הוא הבעלים בפועל והאחראי הישיר על תחזוק המתחם - וספק אם די בקיומה של זיקת הנאה כלפי הציבור בכדי ליצור יש מאין עילה מול העירייה בעילה אשר קודם לכן הייתה קיימת מול היזם לבדו. לחלופין, במידה ואותו מצב של זיקת הנאה מקים עילה מול הרשות המקומית - בין אם בטענה כי התרשלה באכיפת הזיקה או מכל עילה אפשרית אחרת - הרי ספק גדול אם אותה עילה 'תקום או תיפול' בשל השאלה האם העירייה חתמה בפועל על שטרי הזיקה, אם לאו; כך או אחרת, העירייה הינה הרשות המקומית שבשטחה מצוי הפרויקט, וזהו המקור הנורמטיבי מכוחו חלות עליה חובות ועשויות לצמוח מולה עילות תביעה, במידה ותפר אותן; הא ותו-לא; וספק אם השתמטות מחתימה על הסכם זיקה עשויה להוות לה הגנה במצב כזה, קל וחומר שלא להטיל דווקא על המדינה חובות שאין היא חבה ממילא על-פי דין.
7. אי לכך, דין הבקשה להתקבל.
בנסיבות המקרה, תישא העירייה בהוצאות המבקש ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 50,000 ש"ח, אשר יישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
ניתנה היום, כ' סיון תשע"א, 22 יוני 2011, בהעדר הצדדים.